פסק-דין בתיק עמל"ע 50445-07-12

1.      לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 13/12 ו- 18/12, מיום 17.7.12 (עו"ד אמנון שובל - אב"ד, עוה"ד דוד כהן ושאול אפלבוים - חב"ד), בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המערער על בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 51/11, מיום 23.1.12 (עו"ד דרור זמיר - אב"ד, עוה"ד אליה אסף וחן אליעזר - חב"ד), והושתו עליו, במסגרת הליך של הטלת עונש לאחר הרשעה בפלילים לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), העונשים הבאים: השעייה מחברותו בלשכת עורכי הדין למשך 7 שנים וקנס בסך 5,000 ש"ח.

רקע עובדתי ודיוני והליכים קודמים

2.     המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1986 ולהם ארבעה ילדים. בשנת 2012 התגרשו השניים לאחר מאבק ארוך שנים, אולם המשיכו להתגורר זה לצד זו, בבתים סמוכים בעלי חצר משותפת. בתאריך 10.4.04 הוזעקה המשטרה לביתו של המערער, ומשהגיעה מצאה את המתלוננת שרועה על הרצפה, רטובה ובוכייה וסימני חבלה על גופה, בעוד המערער ואחד מילדיהם (להלן: " הבן") אוחזים בה בחוזקה ומגדפים אותה. בגין חלקו באירוע זה הורשע המערער בעבירות של תקיפת בת זוג שגרמה לחבלה ממשית, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא, לפי סעיפים 382(ג), 382(א) ו-377 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות אלימות, 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות איומים, 4 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירת כליאת שווא, וכן הושתו עליו קנס כספי ופיצוי למתלוננת (ת"פ 6598/05 מדינת ישראל נ' י' (לא פורסם, 24.11.09)).

על פי הממצאים שנקבעו בפסק הדין, באירוע האמור, עת הבחין הבן במתלוננת כשהיא נכנסת לחצר המשותפת, הוא משכה באלימות אל בית המערער. שם, אחז בה המערער בחוזקה ואילצה לעלות מקומת המרתף אל קומת הכניסה, בעודו מושך בחולצתה עד שנקרעה, ומחזיק בידיה בחוזקה כאשר אלו נתונות מאחורי גבה. עת הגיעו השניים אל סלון הבית כפה המערער על המתלוננת להתיישב על הרצפה, הוא עצמו התיישב על הספה בסמיכות אליה, וכרך את רגליו בחוזקה סביב מותניה על מנת למנוע ממנה לעזוב את המקום. המערער ובנו לא הסתפקו בכך, אלא גם נעלו את דלת הבית, על-מנת שהמתלוננת לא תוכל להימלט ממנו.

הערעור לבית המשפט המחוזי, כמו גם בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון - נדחו (למעט ביחס לתיק אחר שאינו מענייננו כאן).

3.       בהכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, נדחתה בקשת הלשכה להוצאת המערער לצמיתות משורותיה, וחלף זאת נגזרו עליו 8 שנות השעיה וקנס בסך 5,000 ש"ח.

4.       בבית הדין המשמעתי הארצי התקבל בחלקו הערעור על חומרת העונש (שהוגש אף הוא על ידי המערער דנא), כך שעונש ההשעיה בפועל שהושת על המערער הופחת בשנה והועמד על 7 שנים. בית הדין דחה את טענות המערער לעניין היעדר סמכות לדון בעניינו, כמו גם את טענת האכיפה הבררנית אותה העלה. עוד עמד על חומרת עבירות האלימות בהן הורשע המערער, כמו גם על עברו המשמעתי המכביד הקודם ועל כך שבעבר כבר הושעה המערער מחברותו בלשכה למשך 5 שנים. אל מול חומרת המעשים, נטל בית הדין המשמעתי הארצי במניין שיקוליו את מצבו הכלכלי הקשה של המערער, כמו גם את מצבו המשפחתי. בגין כל האמור הופחת עונשו כדלעיל.  

תמצית טענות הצדדים

5.       המערער העלה טענות רבות, כנגד כל תג ותו בפסק הדין, ולהלן אתמקד בעיקריות שבהן: בתחילה טען, כי לא נפל קלון במעשיו, ובוודאי שלא כזה  המצדיק נקיטה בהליך משמעתי נגדו. עוד טען, כי המשיבה, שהינה וועד מחוז תל אביב,  הייתה משוללת סמכות לנקוט בהליכים נגדו, שכן הוא רשום כחבר במחוז חיפה החל מיום 3.6.10, בעוד הבקשה להטלת העונש הוגשה על-ידה בחלוף למעלה משנה. המשיך המערער וטען, כי התנהלותה של לשכת עורכי הדין בעניינו נגועה באכיפה בררנית, עת על נאשמים רבים אחרים, שהורשעו אף הם בעבירות הנושאות עמן קלון, הוטלו עונשים קלים בידי בתי הדין המשמעתיים או שלא הושת עליהם עונש כלל. והנה, עונשו שלו חמור בכל קנה מידה וחורג מרף הענישה המקובל.    

 6 .        ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הערעור וטענה כי העבירות בהן הורשע המערער אוצרות בחובן קלון חמור. אשר לשאלת הסמכות, טענה ב"כ המשיבה כי אין לקבל טענה זו, שכן הסמכות נובעת מהאמור בסעיף 64 לחוק לשכת עורכי הדין. אף את הטענות לאכיפה בררנית ביקשה לדחות, מן הטעם כי מרבית הדוגמאות אליהן הפנה המערער אינן מייצגות נאמנה את המקרה דנן, ומשכך אף רמת הענישה שהושתה על המערער הולמת את המקרה כמות שהוא, על מאפייניו הייחודיים.

דיון

7.       המערער הורשע בפלילים בעבירות קשות וחמורות, לאחר שבצוותא עם בנו הכה את המתלוננת, גרושתו ואם ילדיו, כלא אותה בביתו, נעל את הדלתות, והותירה בוכייה עד בוא השוטרים שהוזעקו למקום ושחררו אותה משביה, פשוטו כמשמעו. בתי המשפט ובתי הדין המשמעתיים תיארו באריכות ובפירוט את השתלשלות הדברים, עמדו על חומרת המעשים ונימקו בהרחבה את השיקולים העומדים ביסוד העונשים שהושתו על המערער עד כי איני מוצא מקום או צורך לחזור על האמור. 

8.         המערער העלה טענות שונות לעניין אופי ההליך הבלתי תקין לדעתו, שהיה מנת חלקו, ולהלן אדון בהן.

סוגית הקלון

9.     באשר לטענת המערער, כי לא נפל קלון במעשים בהם הורשע במסגרת ההליך הפלילי - המסגרת הנורמטיבית התוחמת את גדריו של הדיון מצויה כאמור בהוראת סעיף 75 לחוק, הקובע כי בית הדין המשמעתי רשאי להטיל עונשים מסויימים על עורך דין שהורשע בפלילים, אם נמצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון. סעיף זה מחבר בין הדין הפלילי למשמעתי, ומהווה את נקודת הממשק שבין שני מישורים אלה, באשר רצונה ושאיפתה של לשכת עורכי הדין הוא לשמר את "טוהר המחנה", לבל יכנסו או יוותרו בתוכו עורכי דין, אשר יש במעשיהם כדי לפגום באתוס המקצועי המשפטי, הנשען רובו ככולו על אמון הציבור ועל תודעת השליחות של אלה העוסקים בעריכת דין, ועל מנת להגן על אלה העוסקים במקצוע זה באמונה. שמירה על "טוהר המחנה" איננו עניין קל ערך; הוא תובעני, צורך משאבי זמן ושום שכל כדי לאבחן מקרה אחד ממשנהו, ומחייב מסירות ונאמנות לאתוס המקצועי.

10.        דא עקא, שהחוק, בדומה לרשימה ארוכה של חיקוקים אחרים שעניינם בתוצאות הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, אינו מפרש מהו אותו "קלון" ובאילו נסיבות הוא דבק בעבירה, ומלאכת יציקת התוכן למושג זה הינה רובה ככולה תוצר של ההלכה הפסוקה (השוו: בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו (1) 40 (1982)).

             הנה-כי-כן, מושג ה"קלון" הינו מושג אמורפי, אבסטרקטי ועמום, שאת תוכנו יש ליצוק בהתחשב בתכלית החוק שמכוחו הוא מוטל. עם זאת, אין חולק כי שאלת הקלון משקפת עמדה ערכית-מוסרית, גם אם אמות המידה לקביעת קיומו הן משפטיות (ראו: רות גביזון "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א (1968)). עוד מקובל, כי עבירה שקלון בצידה הינה עבירה שדבק במבצעה פגם מוסרי חמור, ועל טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו, על פי הקשרם של הדברים ושל המעשים.

             בהקשר זה מקובלת ההבחנה בין שלושה סוגי עבירות לצורך ההכרעה בסוגיית הקלון: עבירות שמטבען הן נושאות קלון, אך ייתכן שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון; עבירות שמטבען אינן נושאות את תג הקלון בצידן, ואין בנמצא נסיבות שיהפכו עבירות אלו לנושאות קלון; ועבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך ישנן נסיבות מיוחדות שבהתגבשותן יובילו להטלת קלון (בג"צ עודה לעיל, עמ' 50).